אחרי מחז"מ 80: האם המעבר לגז באמת מוזיל את הייצור, או רק מגלגל את הסיכון לזמינות?

מעבר לשורת הדלק

המעבר מפחם לגז אינו רק סיסמה. תמהיל הייצור השתנה, יחידה 70 כבר פועלת, ויחידה 80 עברה בינואר 2026 משלב ההקמה להפעלה מסחרית. השאלה המרכזית כעת היא האם המהלך באמת מוזיל את כלכלת הייצור, או שהוא פשוט ממיר את סיכון מחירי הדלק בסיכוני זמינות, שחיקה והכרה תעריפית.

החיסכון בדלק אמיתי, אך הוא אינו חזות הכל. ברמת הקוט"ש, הגז הטבעי זול משמעותית. ברמת התעריף, לעומת זאת, הכסף עדיין עובר דרך מסננות של בקרת עלויות, הכרה רגולטורית ומנגנון זמינות א-סימטרי. המעבר לגז משנה את מבנה העלות המשתנה, אך לא מעלים את שאלת העלות הכוללת.

מעבר לכך, ההחלטה לשמר את יחידות אורות רבין 1-4 עד סוף 2028 מבהירה שהמערכת טרם נפרדה סופית מעידן הפחם. הפחם כבר אינו בסיס הייצור השוטף, אלא שכבת ביטוח תפעולית ומוגבלת. היא אמנם זולה, אך חושפת את מה שהגז לבדו טרם פתר: הבטחת רציפות ואמינות בתנאי קיצון.

החיסכון המשתנה כבר ניכר בשטח

ההוכחה המובהקת להצלחת המעבר לגז משתקפת בתמהיל הייצור ובעלות המשתנה ליחידת אנרגיה. בשנת 2025 הגז כבר עמד על 75.0% מתמהיל הייצור של החברה, לעומת 64.6% בשנת 2024. חלקו של הפחם ירד ל 24.5%, לעומת 34.9% בשנה הקודמת.

השינוי בתמהיל מתורגם לשיפור כלכלי ממשי. עלות הייצור הממוצעת לקוט"ש בגז טבעי עמדה ב 2025 על 13.8 אגורות, לעומת 26.1 אגורות בפחם. הפער הזה ממחיש את היתרון הכלכלי המובהק של הגז ברמת העלות המשתנה.

המספרים המוחלטים תומכים במגמה, אך דורשים קריאה זהירה. הוצאות הפחם צנחו ב 2025 ל 2.028 מיליארד ש"ח (מ 2.906 מיליארד ש"ח ב 2024), בעוד שהוצאות הגז טיפסו ל 3.258 מיליארד ש"ח (מ 3.045 מיליארד ש"ח). המסקנה אינה שהגז הוזל, אלא שהחברה ייצרה הרבה יותר חשמל מגז והרבה פחות מפחם. בסיכומו של דבר, עלות סל הדלקים הכולל התכווצה ל 5.632 מיליארד ש"ח, לעומת 6.302 מיליארד ש"ח אשתקד.

ההבחנה כאן קריטית: ישנו חיסכון משתנה אמיתי ברצפת הייצור, אך נשאלת השאלה האם הוא נשאר בקופת החברה, מתגלגל לצרכנים, או נשחק דרך מנגנוני התעריף, בקרת העלויות ותשלומי הזמינות. כאן הדיון עובר ממגרש הדלקים למגרש הרגולטורי.

מחז"מ 80 מחובר, אך שאלת התעריף נותרה פתוחה

בסוף 2025 הפעילה החברה 42 יחידות ייצור, כולל מחז"מ 70. מחז"מ 80 טרם נכלל בבסיס התפעולי באותה עת, שכן רישיון הייצור שלו התקבל רק ב 7 בינואר 2026, ומיד לאחריו החלה ההפעלה המסחרית.

לפיכך, תוצאות 2025 משקפות את המעבר לגז, אך ללא תרומתה המלאה של יחידה 80. שנת 2026 תהווה שנת מבחן נקייה יותר, שבה הפוקוס עובר מהקמה לתפעול, זמינות והכרה תעריפית.

תמונת הפרויקטים ממחישה כי שלב ההקמה קרוב לסיום, אך טרם נמחק מהמשוואה. פרויקט מחז"מי 70-80 באורות רבין הגיע בסוף 2025 ל 98% ביצוע תקציבי, עם השקעה מצטברת של 3.913 מיליארד ש"ח ויתרה זניחה של 77 מיליון ש"ח. מנגד, פרויקט הסבת היחידות הפחמיות לגז עדיין בעיצומו, עם השקעה של 1.306 מיליארד ש"ח ויתרה של 444 מיליון ש"ח.

המשמעות היא שהאתגר במחז"מ 80 עבר מיכולת ההקמה ליכולת לקבל הכרה תעריפית. החברה מבהירה כי ההכרה בעלויות ההקמה של שני המחז"מים כפופה לבקרת עלויות של רשות החשמל. בעוד שעבור יחידה 70 כבר הוכרה מקדמה מתחילת 2025, לגבי יחידה 80 נקבע כי החזר ההשקעה ועלויות התפעול יוכרו רק לאחר בקרת הרשות, ויגולמו במסגרת עדכוני התעריף הכלליים.

זוהי נקודת מפתח: במבט צר על עלויות הדלק, המעבר לגז אכן מוזיל את הייצור. אולם במודל ההכנסות של חברת החשמל, המבחן האמיתי הוא האופן שבו רשות החשמל תמדוד, תכיר ותפרוס את עלויות ההשקעה והתפעול של המחז"מ החדש בתוך בסיס התעריף.

אפילו סל הדלקים אינו משתנה חופשי. מנגנון התעריף קובע כי סל הדלקים המוכר מחושב רטרואקטיבית לפי הצריכה בפועל. לכן, הירידה בעלות המשתנה אינה רק נתון חשבונאי, אלא חלק ממנגנון מפוקח. השאלה המכרעת אינה רק מחיר הדלק, אלא איזה נתח מהחיסכון יתורגם לעלויות מוכרות, ואיזה נתח יתקזז מול רכיבים אחרים בבסיס התעריף.

הסיכון נודד מהפחם אל הזמינות

הזווית הפחות אינטואיטיבית היא שהמעבר לגז אינו מעלים את הסיכון, אלא משנה את אופיו. החברה מציינת כי יחידותיה הופכות בהדרגה ליחידות שיוריות – כאלה שנועדו לגשר על הפער בין הביקוש לייצור בכל רגע נתון. חדירת האנרגיות המתחדשות והיצרנים הפרטיים מאלצת את החברה להפעיל ולהפסיק את היחידות בתדירות גבוהה מבעבר.

כאן טמון המוקש. החברה מזהירה כי משטר הפעלה תנודתי כזה עלול להזניק את שיעור התקלות, לייקר את התחזוקה, לשחוק ביצועים ולהקשות על עמידה ביעדי הזמינות הנורמטיבית. זהו אינו פרט שולי, אלא מוקד הסיכון המרכזי בעידן הגז.

המנגנון הרגולטורי מעצים את הסיכון. בבסיס תעריפי הייצור לשנים 2022-2027, יחידות מחז"מ וטורבינות גז כפופות למנגנון תשלומי זמינות א-סימטרי: אם הזמינות בפועל נופלת מהזמינות המוכרת, החברה סופגת קנס בגובה 100% מהפער. מנגד, על ביצועים עודפים היא מתוגמלת בפרס צנוע של כ 20% מהפער בלבד. הקנס כבד משמעותית מהתגמול.

מכאן שהמעבר לגז אינו נמדד רק ביעילות תרמית, אלא ביכולת של הצי החדש והמוסב לעמוד לאורך זמן במשטר הפעלה תובעני, מבלי לייצר שחיקה שתנגוס בהכרה התעריפית. החברה מציינת כי טרם הוכרעו מול רשות החשמל סוגיות הנוגעות לקביעת מנגנון הזמינות הנורמטיבית, והיא פועלת להבטיח שנוסחת המדידה תשקלל את שחיקת היחידות.

לכך מתווספת שכבת אי-ודאות נוספת: ביחידות הפחמיות המוסבות טרם נקבעו שיעורי אי-זמינות. יחידה 1 ברוטנברג משמשת כפיילוט, ורשות החשמל מבקשת ללמוד את ביצועיה במשך שנה לפחות מסיום ההסבה. כלומר, גם כשהמדיניות תומכת בהסבה, הכללים שיתרגמו אותה לתמורה תעריפית מלאה טרם גובשו סופית.

שימור אורות רבין 1-4: תעודת הביטוח של המערכת

הכותרות על המעבר לגז עלולות ליצור רושם שהפחם נדחק לחלוטין החוצה, אך החלטות מסוף 2025 ותחילת 2026 משרטטות תמונה מורכבת יותר. יחידות אורות רבין 1-4 אמנם יורדות מהפעילות השוטפת, אך אינן נגרטות. הן נכנסות למתווה של "שימור חם" עד סוף 2028.

על פי המתווה, יחידות 3-4 נכנסו לשימור כבר בנובמבר 2025, ואילו יחידות 1-2 הצטרפו אליהן עם ההפעלה המסחרית של מחז"מ 80 בינואר 2026. בתקופת השימור, הפעלתן תותר רק בהנחיית הרשות הייעודית העליונה לאנרגיה, תחת מגבלה של 500 שעות בממוצע לשנה לכל יחידה. החברה נדרשת לדווח רבעונית על עמידתה במתווה.

המשמעות הכלכלית ברורה: הפחם עובר למחסן החירום ונוטש את רצפת הייצור. אילו יחידות 1-4 היו נותרות בתוכנית הייצור השוטפת, ניתן היה לטעון שהמעבר לגז הוא אשליה. אך בפועל, היחידות נשמרות כעתודת אמינות לשעת חירום בלבד, תחת משטר הפעלה קפדני.

עם זאת, עצם קיומה של העתודה מעיד כי המערכת טרם בשלה להישען בלעדית על גז. הדבר עולה בקנה אחד עם מדיניות החברה לאורך השנים לשמר יכולת דו-דלקית בתחנות הקיטוריות, כגיבוי למקרה של מחסור או תקלה באספקת הגז.

יש להכניס את העלויות לפרופורציה: פרויקט השימור מוערך ב 110 מיליון ש"ח, מתוכם 97 מיליון ש"ח כבר הושקעו עד סוף 2025. היתרה, 13 מיליון ש"ח, זניחה ביחס ל 3.990 מיליארד ש"ח שהושקעו במחז"מי 70-80 ול 1.750 מיליארד ש"ח בפרויקט ההסבות. לפיכך, השימור אינו פניית פרסה אסטרטגית, אלא פוליסת ביטוח זולה יחסית. מטרתה לגשר על התקופה עד שהצי החדש והמוסב יוכיח אמינות תפעולית ללא קביים פחמיים.

המסקנה

המעבר לגז אכן חותך את עלות הדלק המשתנה. המספרים מדברים בעד עצמם: 13.8 אגורות לקוט"ש בגז מול 26.1 אגורות בפחם, ותמהיל ייצור שנשען ב 75% על גז ב 2025. אולם, המהלך אינו מעלים עלויות, אלא מנתב אותן לאפיקים אחרים: הכרה בהשקעת מחז"מ 80, בקרת עלויות, מבחני זמינות ושימור שכבת גיבוי פחמית עד סוף 2028.

עיקר התזה: המעבר לגז משפר דרמטית את כלכלת הייצור, אך התרגום שלו לשיפור כלכלי כולל תלוי לא רק במחיר הדלק. המפתח טמון ביכולתה של החברה לעמוד ביעדי הזמינות ולהבטיח הכרה תעריפית מלאה בצי החדש והמוסב.

מה השתנה: עד סוף 2025, הסיפור סבב סביב תמהיל הדלקים. החל מ 7 בינואר 2026, המשוואה משתנה: יחידה 80 הפכה מפרויקט הקמה לנכס תפעולי ורגולטורי. כעת עליה להוכיח זמינות, להשתלב בבסיס התעריף, ולוודא ששימור הפחם יישאר פוליסת ביטוח זמנית ולא יהפוך להרגל קבוע.