רציו: ההסכם עם מצרים מתנגש בצווארי הבקבוק של תשתיות ההולכה

הניתוח הקודם הצביע על כך שהרחבת מאגר לוויתן מצמצמת את מרווח הביטחון של רציו. כעת נתמקד בנדבך מרכזי אחד: ההסכם עם מצרים. השאלה המרכזית היא האם הביקוש החתום אכן מתורגם לקיבולת יצוא יציבה.

החוזה כבר קיים, הצינור עדיין לא. ב 15 בינואר 2026 התרחשו שני אירועים מהותיים במקביל: התקיימו התנאים המתלים לתיקון ההסכם עם בלו אושן, ושותפות לוויתן קיבלה החלטת השקעה סופית (FID) לשלב הראשון של ההרחבה. לכאורה, הפער נסגר. בפועל, צוואר הבקבוק עבר משאלת הביקוש לשאלת ההולכה: האם ניתן להזרים את הגז בזמן, בכמות הנדרשת ובמסגרת רגולטורית יציבה.

החוזה המצרי גדול על המערכת הנוכחית

תיקון ההסכם עם בלו אושן מוסיף כ 131 BCM בשתי מנות. המנה הראשונה כוללת כ 20 BCM, והשנייה כ 111 BCM. לאחר השלמתן, תקופת האספקה תוארך עד סוף 2040, והכמות היומית המחויבת עשויה לטפס לכ 1,150 עד 1,250 MMSCF ביום, שהם כ 11.9 עד 12.9 BCM בשנה.

אך המספר הזה מטעה ללא התייחסות ללוחות הזמנים. המנה הראשונה לא יוצאת לדרך רק מעצם חתימת התיקון להסכם; היא מותנית בהשלמת המקטע הימי אשדוד אשקלון ופרויקט הצינור השלישי. המנה השנייה תלויה בהחלטת ההשקעה הסופית לשלב הראשון של ההרחבה ובהסכם הולכה לקו ניצנה. נכון לעכשיו, שני התנאים של המנה השנייה כבר התקיימו, אך אין פירוש הדבר שהגז יזרום מחר בבוקר. הגדלת הכמויות בפועל נשענת על התקדמות שלב ההרחבה הראשון ועל השלמת קו ניצנה. השותפויות עצמן מעריכות שפרויקטים אלה יושלמו רק במחצית השנייה של 2029.

זו הנקודה שהשוק עלול לפספס. ההסכם החדש מפחית את הסיכון המסחרי, אך אינו מעלים את פערי ההפקה וההולכה. במונחים כלכליים, רציו קיבלה הזמנת עבודה גדולה יותר, אך היא עדיין נדרשת להשלים את מערך ההפקה ואת שרשרת ההולכה שיאפשרו לה לספק את הסחורה.

הצינור השלישי חיוני, אך אינו פותר את הפלונטר המצרי

הצינור השלישי כבר הושלם וחובר לאסדה. זהו צעד חיוני, שכן הוא מוסיף יתירות ומעלה את יכולת ההפקה לכ 14 BCM בשנה. עם זאת, אין מדובר בהרחבה עצמה, ובוודאי לא בפתרון מלא להסכם מול מצרים.

השלב הראשון של ההרחבה צפוי להביא את לוויתן לכושר הפקה של כ 21 BCM בשנה ולאפשר הזרמת גז ראשון במחצית השנייה של 2029. השלב השני אמור להעלות את הכושר לכ 23 BCM בשנה, אך הוא דורש אישורים נוספים, השקעות הוניות משמעותיות וצינור רביעי בין השדה לאסדה. כלומר, גם בצד ההפקה, ההסכם עם מצרים נשען על התקדמות מדורגת ולא על קפיצת מדרגה בודדת.

הטעות היא לפרש את הצינור השלישי כהרחבה המלאה. הוא פותר רק חלק מצוואר הבקבוק המיידי, בעיקר בכל הנוגע ליתירות ולמעבר מהפקה של כ 12 לכ 14 BCM בשנה. הוא אינו מייתר את שלב ההרחבה הראשון, ובוודאי לא את פרויקט ניצנה.

ניצנה: קו משותף, לא נתיב פרטי של לוויתן

צוואר הבקבוק האמיתי של התיקון למצרים נמצא בניצנה. אין מדובר בפרט הנדסי שולי, אלא בפרויקט שמחבר בין החוזה המסחרי לבין הזרמה יבשתית חדשה מישראל למצרים.

פרויקט ניצנה כולל קו צנרת והקמת תחנת מדחסים באזור רמת חובב. רשות הגז מעריכה את קיבולת הפרויקט בכ 6 BCM בשנה, אך קיבולת זו אינה בלעדית ללוויתן. שיעור ההקצאה של לוויתן בקו עומד על 41.8%, בדומה לתמר, בעוד אנרג'יאן קיבלה 16.4%. יתרה מכך, רק 70% מהקיבולת של כל יצואן מובטחים להולכה רציפה, והשאר מוגדר כהולכה לא רציפה.

זהו לב העניין. גם לאחר כניסת ההסכם עם נתג"ז לתוקף באוקטובר 2025, לוויתן לא קיבלה מסלול ייעודי לכל תוספת היצוא למצרים. היא קיבלה נתח מקו משותף, במשטר שבו רק חלק מהקיבולת רציף, ובמערכת שבה יצואנים נוספים נשענים על אותה תשתית בדיוק.

גם לוחות הזמנים אינם קצרים. תקציב ההקמה המוערך של פרויקט ניצנה עומד על כ 612 מיליון דולר (במונחי 100%), ובתוכו נחתם חוזה נפרד לתכנון, רכש והקמה של תחנת המדחסים בסכום קבוע של כ 285 מיליון דולר. המפעילה מעריכה כי השלמת קו ניצנה ותחילת ההזרמה יתרחשו במהלך הרבעון הרביעי של 2028. הפרויקט משתלב במהלך רחב יותר של השקעות בתשתיות הולכה אזוריות, הכולל את הרחבת קו EMG והרחבת FAJR+. אין מדובר בצינור בודד הממתין לפתיחה, אלא בשרשרת תשתיתית שלמה שחייבת לפעול בסנכרון.

התמונה המשתקפת מהטבלה ממחישה מדוע התיקון למצרים הוא בראש ובראשונה אתגר של סנכרון. די בעיכוב של חוליה אחת כדי לדחות את קצב התרגום של ההסכם לתזרים מזומנים.

הרגולטור שומר את היד על הברז גם לאחר אישור היצוא

קיימת סיבה נוספת שלא להתייחס ל 130.9 BCM ככמות שמובטחת להזרמה במלואה. אישור היצוא החדש מציב מדרגות ובלמים משלו.

האישור מתיר יצוא של עד כ 20.7 BCM בשלב הראשון, עד כ 95.6 BCM כאשר היכולת היומית תגיע ל 1,850 MMSCF, ועד כ 130.9 BCM רק לאחר הרחבה שנייה לרמה של 2,100 MMSCF ביום. מעבר לכך, כל אספקה לרוכשת כפופה לאספקה מלאה של הכמויות שהוזמנו במשק המקומי, הן ברמה היומית והן ברמה השנתית.

כאן טמון סיכון משמעותי. החל מ 1 בינואר 2036, הממונה רשאי להפחית את הכמויות המרביות ליצוא בשיעור של עד 60%, בהחלטה מנומקת, אם ייווצר פער בין הביקוש להיצע במשק המקומי. בנוסף, אם סך ההיצע למשק המקומי יישאר נמוך מהנדרש במשך יותר מ 28 ימים ברציפות, קיימת סמכות להפחית את כמויות היצוא המרביות עוד לפני כן. במקביל, רציו עצמה מבהירה כי נכון לעכשיו אין ודאות שניתן יהיה להוליך מדי יום את מלוא הכמות שהתחייבה לספק לבלו אושן, שכן הסכמי ההולכה הנוכחיים דרך מצרים וירדן אינם רציפים.

כלומר, גם לאחר חתימת החוזה, קבלת אישור היצוא והשלמת החלטת ההשקעה הסופית, היצוא נותר כפוף לסדר עדיפויות ברור: קודם המשק המקומי, ורק לאחר מכן הקיבולת הפנויה שהמערכת מסוגלת לשאת בפועל.

המסקנה

הפרשנות לתיקון ההסכם מול מצרים אינה נגזרת רק מכמות ה BCM החתומה, אלא מהיקף הגז שיהיה בר הולכה ואספקה בתנאים רציפים. במובן זה, ינואר 2026 לא חתם את הגולל על האירוע, אלא רק השלים את השלב המסחרי שלו.

כעת יש בידי השותפות חוזה מורחב, החלטת השקעה סופית לשלב הראשון, וצנרת פרויקטים שמתחילה להתיישר בהתאם. מה שעדיין חסר הוא מערכת פועלת שתאפשר להתייחס להגדלת היצוא למצרים כאל נתון שכבר מגולם בתזרים. עד שפרויקט ניצנה יושלם, עד ששלב 1 יחל להפיק גז, ועד שהיצוא יעבור לפחות בחלקו ממסלולים לא רציפים למסלולים יציבים, הכמות החתומה נותרת בגדר ביקוש הממתין לתשתית, ולא תשתית שכבר תורגמה למזומן.