פרימוטק: הפריסה התפעולית, ניצולת הקווים והעלות של העברת הפעילות

מה ההמשך הזה מבודד

המאמר הראשי טען שהשאלה של פרימוטק אחרי 2024 היא כבר לא אם הייתה לה שנה חריגה מול משרד הביטחון, אלא אם הליבה יודעת להישאר רווחית בתנאים רגילים יותר. החלק הנוכחי בניתוח מתמקד בנדבך נוסף של אותה שאלה: הפריסה התפעולית עצמה. לא הביקוש, לא המכרזים, אלא איפה הקווים יושבים, כמה הם באמת מנוצלים, וכמה עולה לחברה להזיז את המערכת הזו ממקום למקום.

הסיבה שזה חשוב עכשיו פשוטה מאוד. שני מפעלי הייצור של פרימוטק סיימו את 2025 סביב שליש תפוקה בלבד, אופק קליר ב 35% וספידי ב 33%. זו נקודת פתיחה לא אינטואיטיבית. כשניצולת הקווים נמוכה כל כך, הבעיה המיידית אינה מחסור בקיבולת. ובכל זאת, באותה שנה בדיוק החברה שילמה על קו נייר חדש, העבירה את מפעל הנייר לבאר שבע, הכשירה שטחים במקרקעין המיועדים לפיתוח לייצור חומרי ניקוי ותמרוקים שעדיין לא נכנסו לפעילות, ונשארה עם תביעת פינוי על מפעל ספידי באופקים. כלומר, הסיפור הוא לא "צריך עוד מקום". הסיפור הוא "צריך להשלים את המעבר".

זה גם משנה את הפרשנות להשקעה בבאר שבע. אם הביקוש היה דוחף את המפעלים לקצה, קל היה לראות במהלך הזה השקעת צמיחה. אבל כשהמפעלים רחוקים ממיצוי, המשמעות הכלכלית משתנה: חלק מהמהלך הוא איחוד, חלקו ביטוח תפעולי, וחלקו פשוט העלות של יציאה מפריסה תפעולית ישנה אל פריסה תפעולית חדשה שעוד לא הושלמה.

המספרים האלה חשובים כי הם שוברים אינטואיציה שגויה. פרימוטק לא רצה עכשיו כי נגמר לה האוויר במפעלים. היא רצה כי הפריסה התפעולית הישנה כבר אינה נוחה לה, והחדשה עדיין לא סגורה עד הסוף.

באר שבע כבר קיבלה את מפעל הנייר, אבל לא את התשואה המלאה

המהלך המתקדם יותר בכל הסיפור הזה הוא דווקא מפעל הנייר. אופק קליר פעלה במהלך 2025 תחת אילוצי העתקה והטמעת קווי הייצור, כשהשטח ששכרה באופקים פונה בחלקו עד סוף ינואר 2025, והיתרה פונתה עד יוני 2025. במקביל, החברה שילבה בתהליך הייצור קו נייר טואלט חדש, שלפי המפרט הטכני שלו כושר הייצור למשמרת גבוה בערך פי שניים מזה של הקו המשופץ הישן ורמת האוטומציה שלו גבוהה יותר. נכון למועד פרסום הדוחות שולמו בגין הקו הזה כ 10.5 מיליון ש"ח.

אבל כאן בדיוק נמצאת הנקודה המרכזית. המעבר של אופק קליר לא סיפק ב 2025 תמונה של אתר חדש שכבר קולט נפח גבוה יותר. להפך. התקבלה תמונה של אתר שעבר הטמעה, שילב קו משופר, ועדיין סיים את השנה עם ייצור של 1,321 טון ו 35% תפוקה. החברה גם מבהירה שבתקופת הביניים, עד שחודש הייצור במפעל, היא רכשה מצדדים שלישיים מוצרים דומים למוצרי הנייר שיוצרו קודם לכן באופק קליר. כלומר, העלות של המעבר לא הייתה רק השקעה ברכוש קבוע. הייתה גם עלות תפעולית של תקופת ביניים.

נכון לסוף 2025, מהלך הנייר עדיין לא הוכיח שיצר חיסכון או שיפור בניצולת. הוא כן הראה שהחברה הצליחה להעביר את המפעל ולשלב קו חדש ללא פגיעה ברצף העסקי. זה הישג תפעולי חשוב, אבל זו עדיין לא אותה טענה כמו שיפור כלכלי שכבר נראה בשטח.

והסיפור לא נגמר בקו הנייר. סמוך למקרקעין העיקריים בבאר שבע, הקבוצה מחזיקה גם בזכויות פיתוח מהוונות על מקרקעין נוספים בשטח של כ 11,810 מ"ר. לפי הסכם הפיתוח, זכויות הבניה המותרות משקפות 130% משטח הקרקע, כ 15,350 מ"ר, והיתר הבניה שניתן עוד ביולי 2021 איפשר להקים מבנה של כ 9,345 מ"ר, כולל יצור, אחסון ומשרדים. הקמת המבנה הסתיימה ברבעון השלישי של 2023 ואישור האכלוס התקבל ברבעון הרביעי של אותה שנה.

מבחינה מאזנית, הסיפור כבר כבד. עד סוף 2023 נשאה קליר שיווק בעלויות פיתוח והקמה של כ 50 מיליון ש"ח, ובתוספת עלויות מימון ועלות הקרקע עמד חלקו של הנכס הזה ברכוש הקבוע על כ 52 מיליון ש"ח גם בסוף 2025. במהלך 2025 הקבוצה השלימה את ארגון שטחי האחסון העיקריים במקרקעין לפיתוח והכשירה שם שטחים לייצור חומרי ניקוי ותמרוקים. אבל בנקודה הקריטית ביותר, הייצור עצמו, התמונה ברורה: נכון למועד פרסום הדוחות טרם החלו שם תהליכי הייצור של החומרים האמורים.

זו תמצית כלכלת המעבר. באר שבע כבר רשומה במאזן, אבל עוד לא מייצרת את כל מה שהיא אמורה לייצר.

מכאן מגיעה גם הפרשנות השמרנית יותר של הסיפור. קל לראות בבאר שבע אופציה יפה. קשה יותר לזכור שעד סוף 2025 זו עדיין אופציה שממומנת כבר עכשיו.

ספידי נשאר הצומת היקר באמת

אם אופק קליר הוא מהלך שכבר עבר את רוב הדרך, ספידי הוא המקום שבו התזה עדיין לא התבהרה עד הסוף. זה גם הגיוני. מפעל ספידי מייצר 5 קבוצות מוצרים עיקריים, מפעיל כ 8 קווי ייצור ומעסיק כ 30 עובדים. אבל גם הוא סיים את 2025 רחוק ממלוא הקיבולת, עם 7,132 טון מוצרים מוגמרים ו 33% תפוקה בלבד.

לכאורה זה היה צריך להוריד לחץ. אם הניצולת נמוכה, אפשר לחשוב שיש זמן ושאין דחיפות. אלא שבמקרה של ספידי, הפריסה התפעולית אינה רק שאלה של קיבולת אלא גם של זכויות שימוש. המפעל יושב באופקים בשטח שכור של כ 4,915 מ"ר, בתוספת שטחי חצר, עם עלות שכירות שנתית של כ 1.173 מיליון ש"ח הצמודה למדד, והסכם שכירות עד סוף 2027. במקביל, סביב אותו אתר מתנהלים הליכים מול המשכיר.

כאן החברה מבהירה את מה שהקורא עלול לפספס אם יסתכל רק על הטבלאות. בנובמבר 2025 הוגשה נגד ספידי תביעת פינוי בטענה להקמת תוספת בנייה לא חוקית ביחס לסככה בשטחים השכורים. עמדת החברה היא שהסככה הוקמה לפני שנים רבות בידיעת ובהסכמת המשכיר. נכון למועד פרסום הדוחות טרם נקבעו דיונים בתביעה. זה כשלעצמו סכסוך נדל"ני נקודתי. אבל ההמשך חשוב הרבה יותר: החברה מצהירה במפורש שפינוי והעתקת מפעל ספידי למיקום חלופי, אם יקרה מוקדם מהצפוי, עשוי לשקף עלויות מעבר מהותיות ומצריך היערכות מוקדמת בתוך פרק זמן סביר כדי להימנע משיבושים בייצור ובהספקת מוצרים.

זה משפט מפתח, כי הוא מתרגם את הוויכוח המשפטי לכלכלה תפעולית ממשית. משמעותו היא שהאתר החלופי אינו רק רעיון אסטרטגי. הוא גם תוכנית גיבוי. החברה אף מוסיפה שבמסגרת היערכות כזו ניתן להגדיל את אמצעי והיקפי הייצור במקרקעין לפיתוח ולרכוש מוצרים רלוונטיים עד להשלמת העתקת ספידי. כלומר, באר שבע אינה רק מהלך התייעלות עתידי. היא גם ביטוח נגד תרחיש שבו צריך לזוז מהר יותר.

גם סביב אופק קליר המהלך לא נסגר לחלוטין ברמה המשפטית. אחרי פינוי השטח הישן באופקים, נמשך הליך רגיל סביב שטר חוב של כ 756 אלף ש"ח שלטענת התובע משקף כפל דמי שכירות בגין אי פינוי. החברה התנגדה וההליך ממשיך. החברה מעריכה שאין במחלוקות הללו כדי להשפיע מהותית על תוכניותיה, אבל עצם קיומן מזכיר שהעברת פעילות לא נגמרת ביום שבו המכונה עוברת. לפעמים היא נגמרת הרבה אחרי כן.

מכאן גם נולדת התובנה המרכזית של חלק זה בניתוח. העלות של המעבר אינה רק השקעה הונית. היא גם שכירות שעדיין משולמת, גם רכש מצדדים שלישיים בתקופת ביניים, גם משאבי ניהול שמופנים להעתקה ולהיערכות, וגם סיכון לעלויות חד פעמיות אם ספידי יצטרך לזוז מוקדם מהתכנון.

וזה גם מסביר למה הניצולת הנמוכה אינה חדשות טובות אוטומטיות. במצב רגיל, שליש תפוקה יכול להיתפס כמרווח נשימה תפעולי. אצל פרימוטק, שליש תפוקה בתוך מערכת שעדיין מחליפה את מוקדי הייצור שלה אומר שהשאלה אינה אם יש מקום לייצר, אלא אם החברה תצליח לרכז את הפעילות בלי לשלם יותר מדי בדרך.

המסקנה

הפריסה התפעולית של פרימוטק ב 2025 מספרת סיפור פחות נוח והרבה יותר מעניין מהסיפור הפשוט של "יש מפעלים ויש מקום לגדול". בפועל, שני המפעלים פועלים בניצולת נמוכה, אחד כבר עבר לבאר שבע, השני עדיין באופקים תחת תביעת פינוי, והאתר העתידי בבאר שבע כבר קיים על הקרקע ובמאזן אבל עוד לא מייצר את כל מה שהוא אמור לייצר.

תזת הנגד החזקה כאן היא שדווקא זו נקודת חוזק. מכיוון שהניצולת נמוכה, לפרימוטק יש מספיק מרחב לבצע מעבר מסודר בלי להיחנק תפעולית, וההשקעה שכבר נעשתה בבאר שבע יכולה בסופו של דבר להפוך את הפריסה התפעולית ליעילה יותר, להפחית תלות בשכירות ולהוריד חיכוך משפטי. זו טענה רצינית, ובוודאי לא מופרכת.

אבל נכון לסוף 2025, הפרשנות הזהירה יותר עדיין עדיפה. הסיפור עוד לא עבר ממצב של "פריסה תפעולית בבנייה" למצב של "פריסה תפעולית שמייצרת תשואה". כדי שזה יקרה, פרימוטק צריכה להראות שלושה דברים: שהמעבר של אופק קליר אכן מתורגם לניצולת טובה יותר או לחיסכון תפעולי, ששטחי הייצור לחומרי ניקוי ותמרוקים בבאר שבע מתחילים לעבוד בפועל, ושאתגר ספידי נסגר בלי שיבוש אספקה ובלי עלות מעבר גדולה מדי.

כל עוד זה לא קרה, הסיפור התפעולי של פרימוטק נשאר סיפור של מעבר. לא של מחסור, ולא של קפיצת מדרגה שכבר הוכחה, אלא של מערכת שעדיין משלמת כדי להגיע לצורה הסופית שלה.