תשתיות אנרגיה: ההסכם מול המדינה הפך לשער הכניסה לנמל התזקיקים החדש

מה נבחן כאן

בניתוח הקודם הצבענו על כך שהרווח ב 2025 השתפר בעיקר בזכות הפעילות בחיפה, אך צוואר הבקבוק האמיתי נותר בביצוע, ברגולציה ובתמונת המזומן. ניתוח ההמשך מתמקד בחסם הזה בדיוק בנקודה שבה הוא הופך למוחשי: השאלה אינה אם החברה חיונית למדינה, אלא איזה הסכם יידרש כדי שנמל התזקיקים החדש במפרץ חיפה יעבור משלב התכנון לביצוע בפועל.

הפלונטר מורכב משלוש שכבות שתלויות זו בזו. הראשונה היא הסכם הפעלת הנכסים והסכם המקרקעין מול המדינה, שטרם נחתמו. השנייה היא מודל החכירה והמיסוי הנגזר מהם, שלהערכת החברה טומן בחובו תשלומים מהותיים שטרם ניתן לאמוד. השלישית היא האישור שניתן באוקטובר 2025 להקמת נמל התזקיקים החדש ולהפעלתו, שהוכפף בדיוק לאותה הסדרה. לכן, 'הסדרת היחסים מול המדינה' כבר אינה רעש רקע משפטי, אלא שער הכניסה לפרויקט חיפה.

ארבע נקודות מפתח שצריך לשים על השולחן:

• האישור להקמת הנמל החדש ולהפעלתו לא העניק לחברה צ'ק פתוח. נקבע בו מפורשות כי ללא הסכם נכסים והפעלה חדש מול המדינה, החברה אינה רשאית לקדם את הליכי ההתקשרות, אלא באישור מראש ובכתב מהחשכ"ל.
• ברבעון הראשון של 2026 התחדש המשא ומתן מול המדינה, אך נכון למועד פרסום הדוחות טרם נחתם הסכם מחייב. במקביל, החברה מבהירה כי החתימה צפויה לגרור דמי חכירה וחבויות מס מהותיים שטרם ניתן להעריך.
• נמל חיפה הישן ממשיך לפעול על בסיס היסטורי: הסכם החכירה מול חנ"י פג ב 4 בינואר 2001, אך החברה ממשיכה להפעיל את המתקנים ולשלם דמי חכירה צמודי מדד מכוח אותו הסכם.
• במקביל, שעון החול של הנמל הישן כבר התהפך. מזכר ההבנות מול עיריית חיפה, שקיבל תוקף של פסק דין, מחייב את החברה לסיים את פעילות נמל הדלק וחוות 20 האקרס בתוך 24 חודשים ממועד הפעלת הנמל החדש. בעקבות קבלת היתרי ההריסה בספטמבר 2025, החברה האריכה את אומדן חיי המתקנים בנמל הישן עד סוף יוני 2034 בלבד.

אותו חסם, שלוש שכבות

התרשים ממחיש כיצד החברה מנסה לסגור במהלך אחד שלושה אופקי זמן שונים. מצד אחד, היא ביקשה בעבר הסדרה ל 49 שנים מתום הזיכיון, קרי עד סוף 2049. מנגד, כתב ההסמכה להפעלת שירותי נמל למטעני שמן בחיפה כבר ניתן לתקופה שמתחילה ב 1 בינואר 2026 ומסתיימת ב 31 בדצמבר 2040. מעל כל אלה מרחף הנמל החדש, עם תקופת התקשרות בסיסית של 15 שנים ואופציית הארכה של עד 10 שנים נוספות. כלומר, האתגר אינו מסתכם בקבלת היתר גרידא, אלא בסנכרון בין רישוי, נכסים, חכירה ותמריצים כלכליים תחת קורת גג אחת.

האישור לנמל החדש הגיע, אבל לא ככרטיס יציאה חופשי

באוקטובר 2025 אישר שר האוצר לחנ"י להתקשר עם החברה, בפטור ממכרז, בהסכם להקמת נמל תזקיקים חדש במפרץ חיפה ולהפעלתו. על פניו, זהו צעד דרמטי. הנמל החדש עתיד להחליף את נמל הדלק הקיים, והאישור מספק מסגרת בסיסית של 15 שנים עם אופציית הארכה של עד 10 שנים נוספות. בנוסף, נקבע מנגנון שלפיו בתום התקופה תרכוש חנ"י את הנמל מידי החברה על בסיס כללים לחישוב ערך הגרט.

אך האותיות הקטנות של האישור חושפות תמונה מורכבת יותר. ראשית, מודל המימון והעמסת העלויות על תעריפי הפריקה והטעינה טעונים בחינה ואישור מראש של החשכ"ל. שנית, ההתקשרות הותנתה בחתימה על הסכם נכסים והפעלה חדש מול המדינה. ושלישית, כל עוד לא אושר הסכם ההפעלה, החברה מנועה מלקדם את הליכי ההתקשרות להקמת הנמל, אלא אם קיבלה אישור מראש ובכתב מהחשכ"ל.

זו כבר אינה שאלה תיאורטית של 'מתי ייחתמו ההסכמים מול המדינה', אלא שאלת מפתח: מי מחזיק בשאלטר של השלב הבא בפרויקט. כל עוד ההסדרה מול המדינה מתעכבת, חופש הפעולה של החברה מול חנ"י נותר כבול.

קיים תנאי נוסף שקל לפספס: החברה ומשרד האנרגיה והתשתיות נדרשים להציג חוות דעת מפורטת באשר להקמת חוות אחסון תזקיקים חדשה, בהתאם להחלטת הממשלה ממרץ 2022. אם יתברר כי קיים קשר בלתי ניתן להפרדה בין הקמת החווה החדשה להקמת הנמל, האישור להקמת הנמל ולהפעלתו יבוטל והנושא ייבחן מחדש. כלומר, גם לאחר קבלת הפטור ממכרז, נותרה משוכה רגולטורית שעלולה להחזיר את הפרויקט לנקודת ההתחלה.

חנ"י עצמה הפנימה את גודל האירוע. בנובמבר 2025 היא פנתה לשר האוצר בבקשה לבחון מחדש את התנאים, בדגש על שתי המשוכות המרכזיות: החובה לחתום על הסכם חדש מול המדינה, והאפשרות לביטול האישור אם יוכח קשר הדוק בין הנמל לחוות האחסון החדשה.

הנקודה המרכזית היא שהחברה אינה ניצבת כאן ללא כל הסמכה תפעולית. בתקופת הדוח היא קיבלה משר התחבורה כתב הסמכה להפעלת שירותי נמל למטעני שמן בחיפה, לתקופה שמתחילה ב 1 בינואר 2026 ומסתיימת ב 31 בדצמבר 2040. במילים אחרות, השאלה אינה אם החברה כשירה עקרונית לשמש כמפעילת נמל, אלא האם מסגרת הנכסים, החכירה, המימון והתעריפים שתאפשר את הקמת הנמל החדש אכן סגורה הרמטית. זהו הבדל תהומי.

שכבת החכירה והמס היא חלק מהכלכלה, לא הערת שוליים

החברה אינה מתייחסת להסכמים העתידיים מול המדינה כאל אירוע טכני. היא מבהירה כי החתימה על הסכם הפעלת הנכסים והסכם המקרקעין צפויה לגרור תשלומים מהותיים, ובכללם דמי חכירה וחבויות מס שטרם ניתן לאמוד. כמו כן, היא מציינת כי לפרטי ההסכמים שייחתמו צפויות להיות השלכות על מבנה ההון, על אופי התשלומים למדינה ועל היבטי המיסוי.

זוהי נקודה קריטית, שכן היא מפרקת את הנחת העבודה הנוחה שלפיה 'המדינה ממילא תתמוך, ולכן אין כאן סיכון אמיתי'. זוהי טעות. גם אם המדינה נתפסת כעוגן מבחינת כושר הפירעון, נותרת שאלה כלכלית פתוחה: כמה מהערך התפעולי של החברה יישאר בידיה לאחר תשלום דמי החכירה, המסים והסדרי הנכסים.

לכך יש גם בסיס קונקרטי. במשא ומתן שהתנהל בינואר 2020, דובר על כך שהמדינה תחכיר לחברה את המקרקעין התפעוליים ל 49 שנים מתום הזיכיון, כי דמי החכירה ייקבעו מול רמ"י, וכי המתווה כולו יוכפף להחלטת מיסוי מראש (פרה רולינג) מול רשות המסים ולהסכמה על כיסוי עלויות המס, ככל שיהיו. דבר מכל אלה לא הבשיל לכדי הסכם. רמ"י ביצעה שמאויות, העבירה באפריל 2023 טיוטת שומות לדמי חכירה, והחברה הגישה השגות. כלומר, גם ברמת המספרים הבסיסיים, סוגיית החכירה רחוקה מסיום.

יתרה מכך, החברה מציינת מפורשות כי חתימה על הסכמים אלו צפויה להשפיע על הליכי ערעור המס שמנהלת מולה רשות המסים, וכן על חבות המס לשנים קודמות. זו כבר אינה רק חבות עתידית, אלא חיבור ישיר בין ההסדרה החדשה למחלוקת היסטורית.

בביאור המסים מופיעה הדוגמה המובהקת ביותר לסיכון זה: לחברה הוצאו צווים לשנים 2001 עד 2011 ולשנים 2013 עד 2016, שדרשו ממנה תוספת מס של כ 62 מיליון שקל, או כ 115 מיליון שקל כולל ריבית והצמדה לתאריך המאזן. במאי 2025 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורי החברה במלואם, אך בספטמבר 2025 הגישה רשות המסים ערעור לבית המשפט העליון. היועצים המשפטיים של החברה מבהירים כי בשלב זה לא ניתן להעריך את סיכויי הערעור. המשמעות היא שחזית המס סביב תום הזיכיון עדיין פתוחה לחלוטין.

גם ביאור ההתחייבויות התלויות מוסיף משקל לתזה. החברה מודה כי לא ברור אם ומהו הסכום שתידרש לשלם בגין יישום הסכם הפעלת הנכסים והסכם המקרקעין, אך אם תידרש לכך, ייתכן שהסכומים יהיו מהותיים. בפועל, יש שער כניסה לנמל החדש, אך טרם הוצמד לו תג מחיר.

חיפה הישנה כבר קיבלה שעון יציאה

לו נמל התזקיקים החדש היה בגדר חזון אסטרטגי רחוק, ניתן היה להותיר את הסוגיה ברמת הדיון הרגולטורי התיאורטי. בפועל, המציאות כבר השתנתה. באוגוסט 2024 נחתם מזכר הבנות בין החברה, קמ"ד ועיריית חיפה, שקיבל תוקף של פסק דין. המזכר מחייב את החברה לסיים את פעילות נמל הדלק וחוות 20 האקרס בנמל חיפה בתוך 24 חודשים ממועד הפעלת הנמל החדש.

שעון החול הזה כבר מחלחל לדוחות הכספיים. לאחר שבספטמבר 2025 התקבלו היתרי הריסה למכלים הצפוניים בטרמינל, החברה האריכה את אומדן חיי המתקנים בנמל הדלק ובחוות 20 האקרס בשלוש שנים נוספות, עד סוף יוני 2034. כלומר, גם אם לוח הזמנים הסופי של הנמל החדש טרם ננעל, החברה כבר נאלצה לתרגם את היציאה העתידית מחיפה הישנה לאומדנים תפעוליים וחשבונאיים.

כאן בדיוק צף הפער בין הישן לחדש. מצד אחד, החברה עדיין מפעילה את מתקני נמל חיפה על בסיס הסכם חכירה שפג בתחילת 2001, וממשיכה לשלם לחנ"י דמי חכירה צמודי מדד מכוחו. מנגד, הנמל החדש אינו יכול להתקדם בפועל ללא מסגרת חדשה מול המדינה וללא עמידה בתנאים שצורפו לאישור מאוקטובר 2025. המשמעות היא שהתפעול השוטף בחיפה הישנה נשען על הסדר היסטורי, בעוד שהקפיצה לחיפה החדשה דורשת הסדרה שונה בתכלית.

זהו לב התזה: כל עוד חיפה הישנה פועלת, ניתן להכיל עמימות משפטית מסוימת. אך ברגע שנדרש להחליפה בנמל חדש, אותה עמימות הופכת מרעש רקע לחסם ביצוע קשיח.

איך זה משנה את תמונת הסיכון

דוח המעקב של מידרוג מוסיף כאן זווית מעניינת, דווקא משום שהוא משדר עסקים כרגיל. במידרוג מציינים כי היעדר הסכם הפעלה חתום חושף את החברה לסיכון רגולטורי, אך בתרחיש הבסיס מניחים כי תוכן ההסכם שייחתם לא ישנה מהותית את אופי הפעילות או את האיתנות הפיננסית של החברה. באותה נשימה, חברת הדירוג מזהירה כי הפחתה בהערכת הסבירות לתמיכת המדינה, או הרעה במתווה המסתמן לחידוש הסכם ההפעלה, עלולים להוביל לפגיעה בדירוג.

המסר ברור: רשת הביטחון של המדינה וחסם הביצוע אינם היינו הך. עבור מחזיקי האג"ח, ייתכן שהזיקה למדינה חזקה דיה כדי לספק כרית ביטחון עבה. אך עבור החברה עצמה, שאלות כבדות משקל הנוגעות לדמי החכירה, למס, למבנה ההון, למודל המימון ולתזמון המעבר לחיפה החדשה נותרו פתוחות. לכן, ניתן לשמור על אופטימיות זהירה בגזרת האשראי, ובה בעת להכיר בכך שפרויקט הדגל בחיפה טרם צלח את שלב ההסדרה.

המסקנה היא שהשנים 2026 ו 2027 אינן 'עוד שנות תכנון', אלא שנות הסדרה קריטיות. אם ייחתמו הסכם הנכסים והסכם המקרקעין, אם יתבהר מודל המימון והתעריף של הנמל החדש, ואם המדינה והרגולטורים יכריעו בשאלת הזיקה בין הנמל לחוות האחסון החדשה, הנמל החדש יעבור מסטטוס מותנה לשלב ביצועי. אם לא, החברה תמשיך להיתפס כחיונית, מפוקחת ומגובה, אך תיוותר עם צוואר בקבוק שחונק את התקדמותה בנקודה הרגישה ביותר במפרץ חיפה.

---

מסקנה

התזה כעת חדה יותר: ההסכם מול המדינה אינו עוד ספיח היסטורי שנגרר משנת 2001, אלא החוליה המקשרת שמחזיקה יחד את נמל חיפה הישן, את נמל התזקיקים החדש, את דמי החכירה, את חבויות המס ואת מבנה ההון העתידי. האישור מאוקטובר 2025 הוכיח כי המדינה מעוניינת לקדם פתרון. התנאים שצורפו אליו הוכיחו כי היא טרם גיבשה את המסגרת שתאפשר לפתרון הזה לקרום עור וגידים.

מה השתנה לעומת תמונת המצב הקודמת? בעבר ניתן היה להתייחס להיעדר ההסכם כאל עננה משפטית מעיקה אך נסבלת. כעת, אותו חסם ניצב ממש בלב מסלול ההקמה של הנמל החדש, בעוד שהנמל הישן כבר קיבל תאריך תפוגה במסגרת מזכר ההבנות מול עיריית חיפה. תזת הנגד הסבירה גורסת כי בסופו של יום, לאור חשיבותה האסטרטגית של החברה, ייחתם הסכם שלא יזעזע את המודל הכלכלי שלה. ייתכן. אך כל עוד אין חתימה, לחברה אין דרך לאמוד את המחיר הכלכלי של ההסדרה, והנמל החדש נותר פרויקט מאושר על הנייר – אך מותנה בפועל.